אימהות ובנות

בתוך ערמת הבגדים והאביזרים שהבאתי עבורן, הן התרגשו במיוחד מהתכשיטים. הפתיעו אותי. כמו ילדות קטנות מדדו ומדדו, אפילו התקשו להיפרד מהטבעות והשרשראות כשהיה צריך. סדנת סטיילינג טיפולי לנערות (בסיכון). הרגשתי כי החוויה מעניקה להן רגע קטן של אושר. מעבר לזה, יש כאן למידה אמיתית. יותר ויותר אני מבינה: יש בידיי כלי יקר ערך עם הזדמנות. כי בגדים ואקססוריז תמיד יעודדו מפגש ושיח על נושאים, שבסיטואציה אחרת אולי לא היו נפתחים.

התלבשתי בשביל אימא

ואז ראיתי אותה. היא נעמדה במרכז החדר כמבקשת תשומת לב. לבושה בשמלה מנצנצת, צעיף פרוותי גדול, שרשרת, אפילו כתר היה לה על הראש. מוזר, לא זכרתי שהבאתי כתר. "אני התלבשתי בשביל אימא שלי. ככה היא אהבה להלביש אותי. כמו נסיכה", אמרה. היום היא לא מסתובבת ככה כמובן, אבל הברק שהיה לה בעיניים הוא שדיבר מתוכה. נכון, יש גם עניין תרבותי. אימהות שעלו מבריה"מ נהגו, ואולי עדיין נוהגות, להלביש את בנותיהן הקטנות בשמלות קלאסיות, נעליים מבריקות, קוקיות מסורקות למשעי וטיפוח מושקע. ילדות מדוגמות. יחד עם זאת, אני די בטוחה שהיה שם משהו מעבר לתרבות. יחסי אימהות ובנות מלווים אותנו לאורך החיים, והם בסיס לתיאוריות פסיכולוגיות שונות. לכן אני מרגישה שהרצון של הילדה היפיפייה הזאת להתלבש "בשביל אימא", כנראה ממלא איזשהו צורך בלתי מדובר.

נסיכה משלי

יש לי 3 בנים. בת אחת. (בקרוב תהפוך לאימא בעצמה, אני בהתרגשות שיא!). וכמו אימהות ובנות אחרות גם אנחנו נוהגות לבזבז את הזמן והכסף שלנו, בבילוי משותף של שופינג. היום אני מסתכלת על זה אחרת. אבל אז לא הבנתי. היא תמיד הייתה בוחרת צבעים בהירים, וורודים, לבנים, שמנת. לפעמים עם מלמלות נחמדות ונשפכות. ואני לרוב נמשכתי לצבעים הכהים, ביגוד מחויט ואלגנטי. יש לזה שם. היא חובבת הסגנון הרומנטי. שמלות בבדי שיפון ותחרה עדינה. גם קצת נסיכותי. זאת הנסיכה הפרטית שלי. ואני בבדים עבים, גזרות שמונחות היטב על הגוף, בלייזרים למיניהם. סגנון קלאסי. וזה שיש לנו לפעמים טעם אחר בבגדים, לא אומר שאנחנו לא נהנות לבלות ביחד. עם השנים הרהרתי בדבר. האם השונות בהתלבשות של אם ובת מעידה גם על הבדלים באופי, בסגנון אישיות? אולי. תגידו אתם.

סטיילינג טיפולי ורותם סלע

לאחרונה סערו הרוחות ברשת סביב תכנית דוקו-ריאליטי בשם "אופרוד" של נטפליקס. רותם סלע וליאור רז מציגים לראווה דינמיקה חברתית ושיחה מרתקת שאפשר ללמוד, או להתעצבן ממנה. זהו סוג של מסע בתוך ג'יפ על רקע נופים נהדרים במרכז אסיה, בדיבור חברי ולפעמים בוטה וישיר מדי. באחד הפרקים פורץ ביניהם ויכוח חינוכי סביב השאלה: האם אנחנו כאימהות, והורים בכלל, צריכים להעיר לבת המתבגרת כשהיא יוצאת החוצה בלבוש חשוף? בעיניי, זו שאלה שכורכת בתוכה עולמות רבים. לא בטוחה שיש לה תשובה חד-משמעית. רותם טוענת בלהט כי היא מחנכת את הבת שלה "לעוף על עצמה", לאהוב את הגוף הנשי שלה, וללבוש מה שבא לה. ואז הוא מתקיל אותה באפשרות שחלילה "מישהו עלול להתחכך בה... ומה אז?" רותם שולחת ביטוי גס כלפי בחור כזה, וחותמת את השיח במילים: "שהוא ייקח אחריות על עצמו". נדמה שבסוף השיחה יש ביניהם הסכמה. האמת, ליבי עם שניהם. בעולם שמכוון לקדמה ושוויון מגדרי גם אני מעודדת נערות לאהוב את עצמן. לסנן תכתיבים חברתיים, ולמצוא פרטנר/ית לשיתוף במקרים כאלה. מצד שני, אני גם מלמדת על אחריות אישית. ובסדנא מהסוג הזה אנחנו מדברות על קוד לבוש. אני מציעה להן תפיסה ששמה דגש על ההופעה שלנו בהגעה למרחב ציבורי. ואולי טופ ומכנס קצרצר לפעמים פחות משרתים אותנו. אנחנו גם מתווכחות. לא תמיד הן מסכימות איתי, אבל עצם השיח הזה חשוב.

בין סטייל למשמעות

קטעי זיכרונות מציפים אותי בהקשר האימהי. אבל זיכרון אחד נמצא שם תמיד. אמא תמיד דאגה שאולי יהיה לי קר כשהייתי יוצאת. וזה בכלל לא קשור לעונות השנה. "תיקחי סוודר" היה המשפט הקבוע שלה. כשאני צוללת לתוך הזיכרון הזה אני מתמלאת בחמימות וכוח. לרגע אחד חוזרת להיות ילדה קטנה. כמו בתוך סוודר, מרגישה עטופה באהבה, חינוך ודאגה. ואז הכול מרגיש נכון.