הסטייל של מונטנגרו

הסטייל של מונטנגרו : מה שרואים משם

דברים שלמדתי דרך אופנת רחוב

כבר במבט ראשון הבנתי שהם, ובעיקר הן, אוהבים להתלבש. שיא האופנה והסטייל. ברחובות מתהלכים להם זוגות חבוקים, רוב הזמן לבושים בטוב טעם, בחן ובחגיגיות. צבעוניות שמחה ומרשימה שבאה לתת ביטוי לחופש, להנאות החיים, לים היפה הכחול והצלול שלהם, ולהבנה שחיים רק פעם אחת, אז למה שלא נעשה את זה בסטייל?

בדי הפשתן והכותנה הרכים נשפכים מהם בטבעיות. צבעים בהירים, הרבה לבן, צהבהב ובז' מאירים את הרחוב ואת המסעדות הרבות. נעלי עקב גבוהות בכל הזדמנות. לפעמים אפילו מוגזמות משהו, בדרך לקפה. חצאיות קצרצרות, ווסטים, גופיות וטופים יפים שמשדרים נעורים.

גם אני לא נשארתי חייבת (תלוי כמובן את מי שואלים...) בחנות פינתית בעיר העתיקה מצאתי שמלה שחורה בהדפס פרחוני אדמדם. שמלה שבארץ - לא בטוח שהייתי קונה. האם הרכישה קרתה בגלל שלרגע חשקתי בבגדים היפים שלהם? או שאולי תחושת השחרור של הטיול היא שדיברה דרך הבגד והביאה אותי לצאת מאזור הנוחות? אתם תגידו.

ומה הם לבשו פעם?

מונטנגרו מדהימה ביופייה. שופעת נופים ירוקים, אגמים תכולים ושקטים והרים שחורים מרהיבים. ודווקא שם בהגעה לאתרים, או נכון יותר בדרך אליהם, עומדים להם דוכנים קטנים המציעים לרווחה את מרכולתם של התושבים. מגוון מוצרים טבעיים שהם מגדלים ומוצאים את מקומם על שולחן האוכל. גם בגדים מוצגים בדוכנים הללו. ווסטים של פעם בסריגה עבה וידנית. משובצים בהדפסי ריבועים ומעוינים גדולים. אני עוצרת לצלם. זה יפה כל כך. האם מישהו קונה את זה? לא ראיתי. ואני בספק. בשרב הכבד של אוגוסט תיירים כנראה לא ירכשו אפודת צמר. ובכל זאת אני מתרשמת. כי לבוש שמוצג בגאווה כזאת, גם כשאין לו קונה, מדבר תרבות. ואלה הן האפודות המסורתיות שלהם. באזורים הכפריים שעוד קיימים במונטנגרו עבודת הכפיים ותוצרת מקומית הן מקור לפרנסתם. אז כמו הפירות והירקות, הם מייצרים גם בגדים. לפעמים הסמלים על הבגד מעידים על המקום בו נוצר ולפעמים זה סתם חינני. כך או כך זה לוקח אחורה בהיסטוריה, בניגודיות גמורה לסטייל ולאופנה העדכנית שפגשתי ברחוב.

קוד לבוש

אחד הדברים שתפסו אותי זו הדרך שלהם להתנהל מול קוד לבוש במקומות ציבוריים. זה מייד כבש אותי. יש מקומות שמותר להתהלך בהם כשבגד ים לגופך, ויש מקומות שלא. ככה פשוט. אין מצבי ביניים. והכל מוצג באופן ברור ביותר בשילוט. בכניסה למלון למשל, ישנו שלט עם ציור של בגד ים ועליו איקס. לכאן אי אפשר להגיע ככה. במסעדות הפתוחות על הטיילת בצמוד לחוף הים יש כבר שלט אחר. בגד ים ולידו סימן וי. כאן זה בסדר, פה זה מותר. ברור שאפשר להתווכח על זה, אבל זה לא העניין. עצם העובדה שיש כללים ברורים היא שהרשימה אותי. אין מקום לספק. יש דרישה ופשוט מצייתים ומתנהלים לפי זה. משהו במשמעת הזאת קסום בעיניי.

ואיך אנחנו משתלבים בנוף הזה?

האמת היא שזאת הסיבה העיקרית שאני כותבת את הטור הזה. כי מסרים של סטיילינג תרפי תמיד מגיעים אליי באופן מקרי. כשנמצאים בחו"ל אנחנו דרוכים. משהו בתחושות מתחדד. מונטנגרו נהדרת, ולפעמים יש חפיפה בין סגנון הלבוש שלהם לשלנו, ועדיין התרבות היא אחרת. הם מזהים אותנו מייד. אנחנו שונים בנוף שלהם. ואולי זו תחושה אישית שלי, ואולי אני מגזימה, אבל ככה באמת הרגשתי. מבטים מופנים אלינו בכל מקום. ואני חושבת שמזהים ישראלים (לטוב או לרע) וחלק מזה קשור להתלבשות שהיא אחרת. חברה טובה שטיילה איתנו שיתפה אותי ואמרה לי משהו ביחס לכיסוי ראש שלה. אישה דתיה. היא מספרת לי שביומיום היא נוהגת להתהלך עם מטפחת אופנתית, בקשירה גבוהה ומרשימה. ככה היא אוהבת. זה הטרנד. "אבל עכשיו אין לי ברירה, אני בכובע" היא מוסיפה. "לא יכולה עם המבטים שלהם. זה ממש נראה להם מוזר, אז אני מעדיפה להיות בכובע". האמת? הבנתי אותה לגמרי. אבל איזה יופי שבשבת היא לא ויתרה על התענוג וישבה בחדר האוכל במטפחת צבעונית ומרשימה. מה אפשר לומר? הכי טוב בארץ. שבת שלום, חגית