לובשת געגוע

לובשת געגוע

מטפחות צבעוניות, שמלות, חולצות בגזרות שונות, שרשראות ואפילו נעליים. פריטים רבים היו מונחים על השולחן המרכזי. חשבתי לעצמי - זה תמיד הכי מסקרן לראות מי תיגש ראשונה ותשתף פעולה עם התרגיל. פשוט מדהים. פעמים רבות דווקא אלה שבמעגל השיח שותקות, יהיו הן הראשונות בהתלבשות.

הצצתי עליהן בזווית העין. היא הייתה הראשונה להושיט יד ולקחת. די בזריזות היא אספה כובע לבן, רחב שוליים מעוטר בפס שחור. מחויכת הניחה אותו על ראשה, לפני שייפול לידיים אחרות. לאורך כל הסדנא לא הסירה אותו מראשה. עלה בדעתי שלא כל אישה מתחברת לכובעים. לי בעצמי לא קל איתם. יחד עם זאת עבור נשים מסוימות כובע הוא פריט מועדף וחביב. בתוך החוויה הנהדרת הזו, בזמן שחברותיה משתעשעות ומחליפות בגדים ביניהן, שמתי לב שאצלה זה היה קצת שונה. הכובע כאילו הפך להיות חלק ממנה. גם אם לרגע קצר.

שר לך שיר ישן

בגד הוא בגד, אבל לפעמים הוא גם געגוע.

למי מאיתנו אין לפחות בגד אחד שמחזיר אותו לתקופת חיים? לאירוע כלשהו. לאיזו חוויה מיוחדת, אפיזודה משמעותית שלעולם תישאר חלק מחיינו?

סטיילינג טיפולי נותן הזמנה להצצה למקומות שבגדים עשויים לקחת אותנו. לפעמים יהיו אלה המקומות או האנשים הכי מיוחדים בחיינו. לכל אחד מאיתנו מעגל החיים שלו. זה עטוף ומושפע מכל כך הרבה גורמים. אולי הגורם המשמעותי ביותר הוא הגיל. ככל שאת בוגרת בשנים, הצלחת כנראה לאסוף זיכרונות רבים יותר. אני קוראת לזה תחנות בחיים.

כובע קסמים

אני אמשיך בסיפור, כדי לא להשאיר אתכם במתח. במעגל הן משתפות את הקבוצה בחוויה שלהן. הן מספרות איך הרגישו בתרגיל. מה בחרו לשים על עצמן, ולמה הן חושבות שדווקא הפריט הזה הוא שמשך את עיניהן? לא תאמינו איזה דברים עולים. מרתק. החברה שלנו סיפרה בלהט כי הכובע הביא אתו זיכרון. "אבא שלי תמיד הלך עם כובעים" היא סיפרה. ולא רק כובע. תמיד היה לבוש בסגנון אלגנטי, מסודר ומכובד. היה נוהג לקנות את החליפות המחויטות במקומות הכי טובים בעיר. אצל חייטים. "אבא כבר לא בחיים", היא הוסיפה, "אבל אני זוכרת אותו היטב. ולפעמים כשיש חגיגה או אירוע משפחתי, אח שלי שם כובע על ראשו, ורוקד את הריקוד של אבא". אישה מיוחדת במינה, עם זיכרון אישי שאי אפשר היה שלא להתחבר אליו. ואליה.

רוקדים עכשיו לשירים של פעם

אבל לא רק נשים בוגרות מתרגשות ממה שמביא אתו הבגד. מסתבר שזיכרונות מסתתרים במגירות של כל אחת מאיתנו. תוך כדי מגע עם הבד, גם נשים צעירות ייפגשו באירוע שהיה משמעותי עבורן בעבר. שמלה מפוארת מבריקה ונוצצת יכולה להחזיר אותי לנשף סיום התיכון, למשל. היא תיקח אותי לעצמי כנערה או תלמידה. לתקופת גיל ההתבגרות שלי ולחוויות שחלקתי עם קבוצת השווים. היא תחזיר אותי לימים טובים ונעימים, ואולי גם לפעמים לזיכרונות פחות טובים או החמצות שהיו לי.

השמלה של אמא

החבירה לילדות, לחוויות העבר שלנו תמיד קשורה בבגדים. היא שולחת אותנו לצבעים, לגזרה, ולמרקמים של בד. פעמים רבות נמצא את עצמנו מתרפקות על הבגד, מרגישות את חומו, ומחייכות אל זיכרון רחוק.

מול עיניי מופיעה תמונה של אימי היקרה, עליה השלום. באחד האירועים המשפחתיים היא לבשה שמלה נהדרת מבד שיפון בצבע חום, אלגנטית וממלכתית, מדורגת בשכבות ומעוטרת בהדפס פרחוני גדול. המון שנים עברו מאז. אבל התמונה הזו של אימי עדיין חקוקה בי. איזה עוצמה. איזה נשיות. אישה כלבבי. 

השמלה כבר איננה, גם אמא אינה. ובתוך תוכי אני חושבת. הייתי נותנת הכול כדי לאחוז, ללטף ולהרגיש את הבד הנהדר הזה בין שתי כפות ידיי, גם היום.